WOMEN'S STORIES - שיחה עם טל צור
תחילת השנה היתה הזדמנות לשבת לשוחח עם שתי המייסדות של איוטה, על מה שהיה ומה שיהיה. בשבוע שעבר שיתפנו בשיחה עם שולה ועכשיו אנחנו ממשיכות בשיחה עם טל, המייסדת השניה והמנכלית של איוטה.
טל היא הלב הפועם שלנו, היא חולמת בגדול ומגשימה בענק, דוחפת אותנו קדימה, מייצרת שיתופי פעולה שתמיד פותחים זווית הסתכלות חדשה על העשייה של כל אחת מאיתנו. היא אישה כל יכולה, אמא לשלושה, מנכ"לית, מרצה בכירה לעיצוב, מטפסת וזה רק קצה הקרחון. אנחנו 8 נשים בצוות, משפחה מבחירה, או משפחה שנבחרה בקפידה ע"י ידי טל כדי להרכיב את המשפחה המדויקת. תודה טל על המקום המופלא שיצרת עבור העולם ועבורנו, תודה על מקום שהפך לבית, על כל יום שאת גורמת לנו לרצות לשאול עוד שאלות ולמצוא עוד דרכי הסתכלות ולהבין שהכל אפשרי אם רק נרצה.
תוכלי להציג את עצמך?
קוראים לי טל צור, אני נשואה לגיא ואמא לדני, יונה ושירה. מרצה בכירה לעיצוב תעשייתי ב HIT והשותפה והמנכ"לית של המותג iota.סיימתי לימודי עיצוב תעשייתי לפני 15 שנים, עבדתי בחברת אופנה גדולה ומצליחה והרגשתי שזה לא המקום המדויק שלי. הבנתי שאני אוהבת את העבודה שלי, אבל רציתי לעצב ולייצר אימפקט. למרות כל הדברים היפים שעטפו אותי והאופציות שעמדו אז על הפרק, החלטתי לעזוב ולצאת לטרק של חודשיים בספרד (קמינו דה סנטיאגו). לפני הנסיעה נפגשתי עם שולה מוזס, היזמית והמשקיעה שלנו. בפגישה דיברנו על החזון של הקמת מותג עיצוב אשר מבוסס על עבודת יד ומספק עבודה לקהילות של נשים בכל העולם.
ספרי לנו על העבודה שלך?
כשאני חושבת על תשובה לשאלה, אני מבינה שאני מגדירה את עצמי דבר ראשון כמעצבת, והמחשבות שלי מתנדנדות בין האישי לבין הציבורי, בין היותי בן אדם פרטי להיותי חלק משדה העיצוב ודרכו אני מנסה לייצר משמעות. אני חושבת שגם אני לא מעצבת ב DAY JOB שלי אני משתמשת בכלים של עיצוב בכל מה שאני עושה.
ואם אני צריכה להגיד במשפט מה אני עושה בעבודה, זה מקבלת החלטות. טועה לא מעט, אבל מבינה שזה חלק מהעניין.
צילום: רוני כנעני
מה ההשראה שלך?
פעם קראתי קטע שכתב המעצב יהונתן הופ, שמדבר על המעצב הקנאי. כשכולם מדברים על השראה, הדרייב שלו נובע הרבה פעמים מקנאה. הוא רואה משהו יפה שמישהו אחר עשה ואומר לעצמו שהוא חייב לעשות גם. משם הקנאה בכלל נעלמת, אבל הדרייב נשאר. אני יכולה להתחבר לזה 😊
מה ההשפעה של התקופה על ההשראה והעשייה שלך?
בשנה האחרונה גם אני נעה בין תקווה לייאוש. בין רצון לארוז הכל לבין רצון כן להישאר פה, כי בסוף אני באמת לא רוצה להיות באף מקום אחר.
אני מרגישה שאיוטה דווקא בשנה האחרונה מייצגת הרבה יותר דברים ממותג עיצוב. העבודה עם הנשים הטורקיות ועם הפליטות הסוריות מסמלת עולם שאני רוצה להיות בו. היא מראה שבסוף אנשים, או נשים, פועלות אחרת ושאפשר לייצר קשר אמיתי וחזק בזכות מי שאנחנו, ופוליטיקה היא עסק לאנשים אחרים.
הרבה פרויקטים של איוטה בחו"ל בוטלו או נדחו, כי זה לא הזמן המתאים, ואני מבטיחה לעצמי שעוד יגיע הזמן המתאים. אני מאמינה שעבודה מייצרת עבודה וזה נכון גם לגבי יצירה, ולכן אנחנו עובדות כאילו שום דבר לא השתנה ועוד רגע העולם נפתח שוב.
איך קראפט ועבודת יד פוגשת את כל זה?
קראפט מכיל כל כך הרבה דברים שאני מעריכה ואוהבת: היסטוריה וזיכרון הם הבסיס, ולצידם מיומנות, השקעה, מחויבות, התפתחות, טביעת אצבע, נשמה, תסכול, התמדה ורגישות. הלוואי והייתי יכולה ללמד את כולם לסרוג היום. נראה לי שכולנו צריכים קצת עבודה מדיטטיבית.
מה המשמעות של קראפט עבורך ובכלל?
אני עוקבת באדיקות אחרי התפתחות של כלי AI ומצד שני רוצה לחיות בעולם שהוא לא רק טכנולוגי. יש משמעות לעבודת ידיים, למיומנות, לטביעת אצבע, לחומר, לצבע, לטקסטורה. זה נכון חינוכית, חברתית ואנושית. את המעצב אני תופסת כאקטיביסט. העיצוב מנגיש התפתחות טכנולוגית לבני האדם, ובכך יש אחריות רבה. התחזית היא שבעתיד יוחלפו מרבית עובדי המשק ע"י רובוטים, וזה יקרה עוד לפני שנספיק לגבש תשובה לאיך מתמודדים עם זה. אני שואלת את עצמי איך הייתי מרגישה אם היו מבקשים ממני לעצב את אחד מהרובוטים האלה.
כמו שיותר טעים לנו אוכל שמישהו הכין עבורנו באהבה, מאשר מנה אינסטנט שאנחנו מחממים במיקרו, ככה גם יהיה לנו יותר נעים שיהיה סביבנו אובייקטים שמישהו השקיע בהם והכין אותם והם לא תוצר של חיתוך קרן לייזר בלבד.
צילום: נלו האגן
ספרי לנו סיפור על חלום שהתגשם בשבילך. איך גרמת לו לקרות?
כשהתחלתי את איוטה, דמיינתי איך נציג בסלונה במילאנו ונהיה חלק מהאירוע החשוב הזה, וכשזה קרה זה היה לא רחוק ממה שדמיינתי. בשנת 2017, בתחילת הדרך שלנו נסעתי ללונדון לכל מיני פגישות במטרה לייצר שיתופי פעולה.
אחת הפגישות היתה עם טום דיקסון, מעצב בריטי מוכר וחשוב. במהלך הפגישה הוא הציע לנו להציג איתו בסלונה. הוא בחר 6 מותגים שיציגו איתו ואנחנו היינו אחד מהם.
קיבלנו חלל מוזהב בTEATRO MANZONI, דורית נסעה לפחות מ24 שעות במילאנו, ותוך כמה ימים עיצבה את החלל מחדש במיוחד לצרכינו. תלינו בו 2 נדנדות אחת מול השניה, שבסופו של דבר נתגלו כ"אינטסגרם מומנט" מושלם. ביקרו בתערוכה 250 עיתונאים, 25,000 מבקרים ואני עליתי לבמה וסיפרתי על איוטה. זו היתה הזדמנות מעולה לפגוש מעצבים, קניינים ומבקרים מכל העולם וחשיפה שלא יכולנו לחלום עליה.
אם תקחו אותי 15 שנים אחורה,אני אגיד לכם שהחלום שלי הוא שאובייקט שלי יהפוך להיות חלק מהאוסף של המוזיאון האהוב עלי, מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון (ה- V&A). לפני ארבע שנים נפתחה ממש שם התערוכה: "Food bigger than the plate", שבה הצגתי חלק מפרויקט הגמר שלי שעסק באוכל וכלי הגשה (והוגש בדיוק לפני 15 שנים).
טסנו ללונדון לפתיחה, וזה היה אחד הימים הכייפים בחיי.
צילום: רונן מנגן סטיילינג: עמית פרבר
המלצה לחיים / תערוכה / אלבום / מוטו
חברות שלי צוחקות עלי שבכל רגע נתון אני מוצאת מחדש את המקום הכי יפה בעולם, האוכל הכי טעים בעולם והספר הכי טוב שנכתב. אני בעיקר ממליצה לכל אחד להקיף את עצמו בשותפים טובים לדרך. למצוא מישהי כמו שולה שגם האמינה בי והיתה מוכנה לצאת איתי למסע הזה, וגם נותנת לי ביטחון וחברות אמיצה, מאירה את הדרך ומאפשרת לשתינו להגשים ביחד חלומות. הראיון הזה אומנם אישי איתי, אבל אני יכולה לספר את כל מה שאני מספרת על איוטה בזכות היותי חלק מצוות. צוות מופלא, חכם, מוכשר, רגיש ויוצא דופן של שותפות לדרך, שעובדות ביחד יום יום, ושומרות על איוטה ולא פחות אחת על השניה.
אהה, ואני גם ממליצה לבוא לסטודיו שלנו, הוא המקום הכי נעים שתבקרו בו.
ומה את מאחלת לשנה הקרובה?
שכולם יחזרו הביתה בשלום.
