שיחה עם עמית סנדיק
את השם עמית סנדיק אנחנו מכירות כבר שנים, כאחת הזרועות הפעילות במגזין פורטפוליו, וכאחת שמכירה ויודעת כל מה שקורה בעולם האופנה והעיצוב בארץ. עם השנים היא נהייתה חברה ואורחת קבע אצלנו בסטודיו, עוד מימינו הראשונים במזרח העיר. בשיחה איתה למדנו על העשייה רבת הפעלים שלה, על עיסוק מולטידיסציפלינרי בעיצוב ובקראפט ואיך ריבוי יכול דווקא לייצר שקט. העשייה הפעלתנית הכניסה גם בנו רוח אופטימית של התקדמות ושינוי. בדיוק מה שנדרש עכשיו בשיא החום.
תוכלי להציג את עצמך?
שמי עמית סנדיק. כיום, אני מגדירה את עצמי כאמנית, אוצרת וכותבת. אני עורכת האופנה של מגזין פורטפוליו, ובמקביל כותבת גם על תחומים נוספים שמסקרנים אותי כמו אומנויות הקראפט, עיצוב, מוזיקה ומחול. לצד הכתיבה אני אמנית פעילה שעובדת בעיקר בקרמיקה ובטקסטיל, ואוצרת תערוכות ופרוייקטים מגוונים. אני חושבת שהסקרנות היא החוט שמחבר בין כל הדברים שאני עושה.
במשך הרבה שנים חשבתי שאני צריכה לבחור ולהגדיר את עצמי דרך מקצוע אחד. היום אני מבינה שדווקא המפגש בין העולמות האלה הוא המקום שהכי נכון לי - הם לא מתחרים זה בזה, אלא מזינים זה את זה ויוצרים דיאלוג מתמשך.
ספרי לנו על העבודה שלך. מאיזה תחום את מגיעה?
הלימודים האקדמיים שלי היו במדרשה לאמנות. לאחר סיום הלימודים ושהייה בת כמה שנים בחו"ל פניתי למסלול אחר ופיתחתי קריירה בתחום הייעוץ התקשורתי. במשך יותר משני עשורים ניהלתי משרד עצמאי, עד שהחלטתי לסיים את הפרק הזה בחיי. בשלב הזה חזרתי ליצור "על מלא" ובמקביל התחלתי לכתוב בפורטפוליו ובהמשך גם לאצור. כמעט אפשר לומר שבעשור האחרון המצאתי את עצמי מחדש - לא מתוך תוכנית סדורה, אלא מתוך הסקרנות והרעב האינסופי שבי, שדוחפים אותי ללמוד, לפגוש אנשים ולא להישאר במקום.
נכון להיום, אני מרגישה שכל מה שעשיתי בדרך נמצא בתוך העשייה שלי. שום דבר לא באמת נשאר מאחור.
מאיפה את שואבת השראה?
בעיקרון, מכל מה שסובב אותי. עולם ההשראות שלי מגיע מצבע, מציור, מתנועה, מפאטרנים, מטקסטיל, מאופנה ועוד. אני יכולה להיתקל בשילוב צבעים ברחוב, לראות פרט בבגד או דוגמה על בד ומשהו שם נשאר איתי ומתחיל להתגלגל אצלי בראש. אני מסתכלת סביב ואוספת כל הזמן דימויים: מצלמת, שומרת, זוכרת. לא תמיד אני יודעת באותו הרגע למה משהו תפס אותי, ולפעמים הוא חוזר לעבודה רק הרבה זמן אחר כך.
בשנים האחרונות גם הזיכרון נכנס יותר ויותר לתוך העשייה שלי - פרחים שאני זוכרת מהילדות, עבודות היד של סבתא שלי, טקסטילים ודימויים שנשארו איתי. ההשראה שלי נמצאת בדיוק במפגש הזה, בין מה שאני רואה וסופגת עכשיו לבין הדברים שאני נושאת איתי כבר שנים.
איך עבודת יד קשורה לכל זה?
העמלנות שמזוהה עם מלאכות היד היא מרכיב מרכזי באמנות שלי. האיטיות, הסבלנות והחזרתיות שהיא דורשת הן אולי סוג של היפוך לאינטנסיביות של שאר העשייה שלי: הכתיבה, האוצרות, המפגשים, הנסיעות. ברגע שאני נכנסת לעשייה של עבודות יד, הזמן פועל אחרת, וכל עולמות התוכן שאני חיה בהם מתכנסים לתוך שפה אישית אחת. דרך החומר, הרקמה והפעולה החזרתית אני מעבדת, אולי אפילו בלי להתכוון, את כל מה שאני רואה, פוגשת וסופגת.
איך השנים האחרונות והמצב במדינה משפיעים על העשייה שלך?
אי אפשר לחיות וליצור כאן כאילו שום דבר לא קרה. מה שמעסיק ומטריד אותי מאוד בשנים האחרונות הוא איזה עולם ואיזו מדינה נשאיר אחרינו, ובעיקר – מה יהיה כאן מחר. אני מרגישה שיש לי אחריות לא להתעלם מהשאלות האלה ולנסות, בדרכי, לפעול מולן.
סבא וסבתא שלי עלו לארץ בתחילת שנות השלושים והגשימו את החלום הציוני שלהם. הם הגיעו לכאן מתוך אמונה ומתוך רצון לבנות חיים ועולם טוב יותר. אני חושבת הרבה על כך שהם לא חלמו על המציאות שאנחנו חיים בה כיום. הם חלמו חלום אחר, ואני רוצה להמשיך, בדרכי, להגשים את החלום שלהם לטובת הדור הבא.
הדרך שלי לנסות להשפיע היא דרך המעורבות והעשייה החברתית שלי, במקומות שבהם אני מרגישה שאני יכולה לתרום ושמתאימים ליכולות שלי. אני בוחרת לפעול בכלים שיש לי – ליצור, לכתוב, לאצור, לחבר בין אנשים ולתת במה לסיפורים שאני מאמינה שחשוב לספר. שם נמצאת היכולת שלי לפעול ולהשפיע.
מול המציאות הגדולה, שלא תמיד נמצאת בשליטתי, אני מזכירה לעצמי שהבחירות שלי עדיין בידיים שלי. אני יכולה לבחור במה לעסוק, עם מי לעבוד ואילו ערכים להביא לתוך העשייה שלי. זו אולי הדרך שלי להמשיך את החלום שקיבלתי מהדורות שלפניי, ולנסות להעביר הלאה עולם מעט טוב ומתוקן יותר.
על מה את עובדת בימים אלו?
אני מפתחת בימים אלה גוף עבודות חדש, שבו הקרמיקה נעטפת ברקמות ובטקסטילים אותם אני יוצרת כטלאים, ובהמשך מחברת אותם תוך כדי עטיפת הכלי. זו התפתחות טבעית של העיסוק המתמשך שלי בחיבור בין חומר רך לחומר קשיח, ובאופן שבו זכרונות יכולים להישמר בתוך חפצים.
במקביל אני מתכוננת לכמה תערוכות בארץ, והכי מרגש מבחינתי - גם בעולם: בשנה הבאה אציג בניו יורק, וזו הגשמה של חלום ורגע שאני מחכה לו מאוד.
מה את עוד חולמת להגשים?
להמשיך ליצור בלי לפחד להשתנות. הייתי רוצה להציג בעוד תערוכות, להשתתף ברזידנסי משמעותי, ולהמשיך לפתח את השפה האישית שלי. לצד אלו, אני חולמת להרחיב את פעילות האוצרות שלי.
המלצה לחיים / תערוכה / אלבום / מוטו
בתור מי שמאמינה שהשלם קיים דווקא בתוך חוסר השלמות, אני חוזרת שוב ושוב ל-Anthem של לאונרד כהן ולמשפט: "There is a crack in everything, that's how the light gets in." יש במשפט הזה משהו שמלווה אותי גם בחיים וגם בעבודה - לא לחפש שלמות מוחלטת, אלא לראות את היופי, את האפשרות ואת התקווה דווקא במה שאינו שלם.
ספרי לנו על משהו שלמדת מסבתא.
סבתא שלי לימדה אותי כמעט את כל מלאכות הקראפט שאני מכירה. היא הייתה תופרת במקצועה, ולצדה למדתי לרקום, לסרוג ולעבוד עם הידיים. באופן קצת משעשע, דווקא לתפור אני לא מאד אוהבת.
אבל מעבר לכל אלה, ובעיקר, סבתא שלי לימדה אותי מהי אהבה ללא תנאי. היא הייתה עבורי מקום בטוח, אדם שאוהב אותך פשוט כי את מי שאת - בלי דרישות ובלי תנאים. רק עם השנים הבנתי עד כמה האהבה הזו עיצבה אותי.
אולי גם עבודת היד שלי קשורה אליה יותר ממה שחשבתי - לסבלנות, למגע, לנתינה ולרצון לעטוף ולשמור. היום, כשאני יוצרת, אני מרגישה שאני ממשיכה בדרכי משהו ממנה.
