שיחה עם רוני יחזקאל
יש יוצרות שמפגש איתן מרגיש מיד כמו שיחה על שפה משותפת. עם רוני יחזקאל נפגשנו סביב שבוע העיצוב בירושלים השנה, כשאצרה את תערוכת החצר ״המקצה״ בבית הנסן שבה השתתפנו. מעבר להיותה אוצרת, מרצה בשנקר ומנהלת מעבדת הטקסטיל של ת״א תרבות דה וינצ׳י, רוני היא קודם כל יוצרת ואורגת שחוקרת את המפגש שבין חומר, סיפור ומלאכת יד. תפסנו אותה לשיחה על החיים שבין כרכור לתל אביב, על הקשר שבין שקט של אריגה לדיוק של אוצרות, ועל הגובלן והקובות שקיבלה מסבתא.
תוכלי להציג את עצמך?
שמי רוני יחזקאל, אני אמא של תומר ושחר, קודם כל, וגם מעצבת טקסטיל, אוצרת, מנהלת את מעבדת הטקסטיל של ת״א תרבות דה וינצ׳י ומרצה בשנקר. וכן, אני עובדת בתל אביב, בירושלים, ברמת גן, אבל בכלל גרה בכרכור.
ספרי לנו על העבודה שלך? מאיזה תחום את מגיעה?
היום תוכלו למצוא אותי בעיקר בת״א תרבות דה וינצ׳י, מקום שאני אסירת תודה על הזכות להיות חלק ממנו כבר כמעט 3 שנים. הקמתי שם את מעבדת הטקסטיל, מרחב שמאפשר לחלום וגם להגשים. אני מנהלת את המעבדה ומלווה בה מגוון רחב של פרויקטים, תוכניות רזידנסי ואירוע שנתי בינלאומי בתחום. לתפקיד הזה הגעתי אחרי תואר ראשון בעיצוב טקסטיל בשנקר ותואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. אני מרצה בשנקר ומלמדת אריגה בדגש על תלת־ממד מתוך האריג השטוח ('קורס כיסים') ומנחה פרויקטי גמר.
בנוסף, אני חלק מצוות האוצרות של שבוע העיצוב ירושלים מאז 2023. אצרתי השנה את תערוכת החצר ״המקצה״ בבית הנסן (שבה גם איוטה השתתפו עם עבודה נפלאה!).
ולצד כל העשייה הזו, אני ממשיכה תמיד ליצור בעצמי, בעיקר פרויקטים טקסטילים סביב האריגה.
נראה לי מספיק, לא? 😉
מאיפה את שואבת השראה?
הרבה זמן לא חשבתי על זה. כמי שעוסקת בחומר ובתהליכים, נראה לי שאני שואבת השראה בעיקר מחפצים עם סיפור, ומהמדיום עצמו, הטקסטיל, שהוא עשיר במיוחד. הפרויקט האחרון שארגתי ומוצג כרגע בביתן לתרבות יהודית ולפולקלור (כחלק מהביאנלה לעיצוב ולאומנויות במוז״א), הוא 15 אריגי טפסטרי ידניים שמספרים סיפורים מההיסטוריה של אוסף הביתן והמבנה עצמו. מאוד נהנתי לחקור את החפצים האלה יחד עם מאיה מוסק, אוצרת הביתן.
מה החלק שאת הכי אוהבת בתהליך העבודה? או ביום העבודה שלך?
אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, לפגוש סטודנטים ברגעים מעצבים, יוצרים בתהליכים שמותחים גבולות, לאתגר ולדמיין אירוע חדש. לשמחתי אני עושה את זה כמעט על בסיס יומי.
איך עבודת יד קשורה לכל זה?
המלאכה שלי, האריגה, והאהבה למפגשים אנושיים, מאזנים אחד את השני וגם די דומים. כשאני אורגת אני מאוד בזן, מפוקסת ומושקעת בפרטים – היכן כל חוט מונח, איך ייראה כל גימור. כשאני יוצרת אירוע או תערוכה, או כשאני מלווה תהליך, גם שם אני משתדלת לראות ולהיות בפרטים הקטנים כמו גם לראות תמונה רחבה ואת המקום של הפרויקט בעולם. זה גם מייצר קושי מסויים, כי זה מאוד להיות בשליטה.
אפשר לבקש ממך המלצה? משהו שכדאי לנו לראות? לשמוע? לפעול לפיו?
על מה את עובדת בימים אלו?
אני עובדת על אירוע הטקסטיל השנתי של ת״א תרבות דה וינצ׳י, 'יָפֶה לְיָפֶה', שיתקיים ב-3 בדצמבר, ויתארחו בו יוצרות ויוצרים מדהימים שאני עוד אוספת. בשנה שעברה האירוע עסק במופעי טקסטיל, כפרפורמנס ובביצועים של החומר עצמו, במיוחד במצבי קיצון. האירוע השנה מתייחס לנקודת הביניים שבין מסורת ידנית למסורת תעשייתית,מבט מחודש על העבר ועל הקיים אל מול משמעותה של תעשייה היום וגם בעתיד וגם ניסוח מחדש של המקומיות וההתכנסות פנימה במקום שבו המשאבים מוגבלים והתשוקה להתפתחות ממשיכה להתקיים.
ספרי לנו על משהו שלמדת מסבתא. עדיף משהו קונקרטי (:
משתי הסבתות שלי למדתי לעבוד עם הידיים, וכיאה לכך גם מההורים שלי. אני לא לגמרי זוכרת משהו ספציפי שסבתא אסתר לימדה אותי לעשות, אבל בסלון שלי תלוי גובלן שהיא רקמה וזה מלווה אותי בקפדנות שלו, שככה אני זוכרת אותה. מסבתא יפה למדתי להכין קובות , בין היתר, וקובות זו לגמרי מלאכה שאני מעריכה ומתגעגעת אליה.
