WISER THAN ME – פרוייקט קומי
בשבוע שעבר אירחנו בשישי קבוצת נשים מרגשות הלוקחות חלק במיזם קומי, שעליו סיפרנו לכם לפני מספר שבועות.
במיזם “קומי”, שמנהלת חן שוחמי חדד, נתקלנו לראשונה בסיור בעוטף עזה שלאחר השבת השחורה. בסיור אז דיברנו על החשיבות של קהילת נשים התומכות זו בזו, מייצרת לעצמה את המציאות, מעודדת צמיחה.
באירוע השבוע בסטודיו שלנו כבר לא רק דיברנו, אלא גם ראינו איך זה קורה. קבוצה של נשים, שותפות גורל, ואיך ביחד הרבה יותר טוב מאשר לבד.
תודה על ההזדמנות להכיר אתכן ולאפשר לכן לקחת פסק זמן מהמציאות.
בפעם האחרונה לחודש האישה, אנחנו חוגגות עם נשות קומי את הנשים שהן אוהבות ושלימדו אותן דבר או שניים בחייהן.
אחד הדברים שלמדתי מסבתא אסתר שלי ז״ל הוא איך לבחור בעל. מאז שהיינו קטנות, היא תמיד היתה יושבת עם כל נכדותיה ומסבירה לנו איך לבחור בן זוג לטובת נישואים מאושרים. היא תמיד הדגישה את שלוש התכונות החשובות ביותר בבן זוג: חכמה, חריצות ורגישות. לסבתא אסתר הייתה אמונה גדולה שבסיס לזוגיות מצליחה הוא כשבן הזוג מפגין את התכונות האלה. היא תמיד היתה אומרת שכל אישה שמחפשת זוגיות טובה ומוצלחת צריכה לחפש את שלושת הדברים האלה – חכמה, חריצות ורגישות. אני זכיתי ומצאתי בן זוג מדהים שעונה על הקריטריונים של סבתא אסתר, ועם השנים, כשהתבגרתי, הבנתי עד כמה התכונות האלה באמת קריטיות. אני רואה איך הן באות לידי ביטוי ביום-יום ומבינות למה הן כל כך משמעותיות לזוגיות מצליחה. אז לכל מי שרווקה ועדיין מחפשת את האחד- תקשיבי לדבריה של סבתא אסתר.
סבתא שרה שלי היקרה היתה אישה מדהימה, מלאה באהבה ודאגה לכל אחד. למרות כאבה הגדול כאמא ששכלה את בנה במלחמת ההתשה, ושאיבדה את מאור עיניה בהפצצות בטוניס, תמיד הייתה שם כדי להקשיב, לעזור ולתמוך, ותמיד ידעה להכניס לבית אורחים ללא תנאי עם חום ואכפתיות אין סופית. מעולם לא דיברה רעות על אחרים, תמיד שמרה על כבודם של כולם, והייתה דוגמה אמיתית למידות טובות ולחיים מלאים באהבה. האכפתיות שלה והיכולת שלה להעניק אהבה ללא תנאים, תמיד השפיעו על כל מי שסבב אותה. היתה שרה לכלות ומנגד מקוננת באבל.
היא הייתה אבן יסוד בחיים שלי תמיד התפללה חיכתה וציפתה לראות את הילדים שלי ותמיד תמיד ביקשה “עייניק על זרריק ובעל שלך” – תשמרי על הילדים ובעלך (מי שמכירה את הסיפור שלי מבינה…) אמשיך בע”ה את המורשת שלה של אהבה, נתינה ושמירה על הערכים.
תנוחי בשלום, סבתא אהובה. תמיד תישארי בליבי עד שניפגש… אוהבת ומתגעגעת
תמר ק’מרנאז שכני – סבתי, עליה השלום – הגיעה מפרס לארץ – אישה ציונית, נקיה בגופה, בביתה ובמילותיה ואף על שמה קרוי התיאטרון הקהילתי שהקמתי במרחבים – “תיאטרון תמר” . לימדה אותי פמיניזם ושוויון, להיות נאמנה לעצמי ולהיות באהבה ללא תנאי. סבתא תמר היא ההשראה שלי ונמצאת עמנו תמיד – גם עם אלו שלא זכו להכירה בחייה. סבתא יפה, ערכית, אמא אוהבת לילדיה ומייסדת מושב מסלול בנגב המערבי. גאה להיות נכדתה.
סבתא שלי, מדלן (הלן) חג’ג’ לימדה אותי מהות עמוקה של מה זה להיות אישה בעולם הזה. בכל פעם שהייתי מגיעה אליה, היא הייתה שואלת אם יש לי כסף מזומן בארנק ומזכירה לי שאין דבר כזה להיות בלי כסף. היא החדירה בי את ההבנה שאסור להיות תלויה באף אחד – לא בגבר, לא באף אדם אחר – אלא תמיד לדאוג לעצמי ולבנות את העצמאות שלי.
למרות שהייתה תוניסאית, בת לתקופה אחרת, היא הייתה פמיניסטית בדרכה. היא אהבה נשים ורצתה בנות ונכדות יותר מכל. בנים? פחות עניינו אותה. בכל חתונה של נכדה היא תמיד פינקה במתנה פי ארבע מאשר לנכד – פשוט כי אנחנו נשים.
היא הייתה עקרת בית, אבל זה לא הפך אותה לפחות עצמאית. היה לה כסף משלה, היא קיבלה החלטות על איך לנהל את היום שלה, והייתה לה זוגיות ראויה להערצה עם סבא שלי. מסורה, נאמנה, אבל גם חזקה ועצמאית.
עברו כבר 12 שנים מאז שהיא נפטרה, ואני מתגעגעת אליה בכל יום. היא חסרה לי ברמות שקשה לתאר, אבל אני מרגישה שהיא מלווה אותי בכל החלטה שאני עושה. אני מתגעגעת לרגעים שהיינו יושבות יחד על הספה, צוחקות על שטויות, נותנת לה כינויים מסדרות טלנובלה, קולעת לה צמה ומקשיבה לסיפורים שלה – על הילדות שלה, על ההתמודדויות הקשות שעברה, ועל איך שום דבר לא עצר אותה.
היא הייתה אישה נדירה, ולנצח תהיה המודל שלי לחיים.
אחד הדברים שלמדתי מסבתא פרידה שלי ז”ל הוא סבלנות. סבתא שלי, פרידה, בשנותיה האחרונות איבדה את היכולת לראות ובמקומה זכתה ביכולת אחרת , להרגיש. היא היתה יושבת על הכסא הנוח שלה בסלון ואומרת לי בערבית איהדא יה בינתי, תירגעי . ואני הייתי עוצרת ושמה לב לעצמי ונרגעת. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 12 אבל התחושה שהיא מרגישה אותי תמיד מלווה אותי ומידי פעם כשאני קצת לחוצה או בתחושת עומס אני מדמיינת אותה אומרת לי “איהדה יה בינת”.
סבתא שלי ג׳וליה ז״ל הייתה מאוד מסודרת – אבל ממש! היא תמיד אמרה: “אם יש משהו שאת לא משתמשת בו היום – שימי בצד. אם גם מחר לא תשתמשי בו – שימי בצד שני. וביום השלישי? תזרקי לפח! אז למה לחכות? כבר מהיום הראשון – שימי ישר בפח…”. היא לימדה אותי שגם בית מסודר עוזר לראש מסודר. שולחן פנוי זה לא רק נעים לעין – זה מרגיע את הנפש. כל דבר צריך שיהיה לו מקום, ואם אין לו – אולי הוא בכלל מיותר. כשמסיימים משהו – מחזירים מיד למקום. לא משאירים “למחר”, כי מחר מגיע עם בלגן חדש משלו…ולמרות שהיא הייתה קפדנית, זה תמיד הגיע עם חיוך ואהבה. כי סדר, מבחינתה, היה עוד דרך לדאוג לעצמנו ולאנשים שסביבנו.
למדתי מסבתא רחל מנחם ז”ל – אישה של עוצמה, אמונה ושורשים, נולדה וגדלה בכפר הטרופי צ’נמנגלם שבקוצ’ין, דרום הודו הרחוקה – מקום של נופים קסומים, מסורת יהודית עתיקה ואורח חיים פשוט אך מלא משמעות.
מתוך ציונות בוערת ואהבה לארץ ישראל, היא עזבה את מולדתה ועלתה ארצה, חדורת שליחות ואמונה. על החבל מתנוססים שלל בגדים לבנים… מתייבשים ומחכים בסבלנות ליום הגדול הבא.
כך, שנה אחר שנה, התכוננה סבתא רחל ליום הכיפורים – לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה, באמונה של אישה שעומדת מול בורא עולם ודורשת, מודה, מתפללת ומובילה את חייה ואת משפחתה קדימה. היא לימדה אותי שאין צורך במתווכים, שאין פחד בהתמודדות עם העבר ושבכוחן של תפילה, חריצות ונחישות – אפשר לברוא עתיד טוב יותר.
סבתא רחל לא רק חינכה וגידלה 13 ילדים, היא גם הייתה המובילה, היזמית והלב הפועם של ביתה. היא ניהלה את הפרנסה, גידלה תבואה ופירות, בישלה, מכרה, יצרה ודאגה שהקן שבנתה ישגשג. כל זאת עשתה בצניעות ובענווה, בלי רעש, בלי תביעות – אלא מתוך אמונה, אחריות ואהבה אינסופית.
היא חיברה אותי לשורשיי לא רק דרך סיפוריה ומעשיה, אלא גם דרך שירתה. אחד השירים שהייתה שרה לי, זה שממשיך להדהד בי עד היום, הוא פיוט מבית יהדות קוצ’ין: “קומו ברינה עדת אמוני, קומו ונעלה אל הר ה’…”
שיר זה חיבר אותי למסורת שלנו, לארץ היקרה שלנו, ולכוחה של אישה. כי אישה, כפי שסבתא רחל הוכיחה, יכולה להיות עמוד התווך של משפחתה, של קהילתה ושל עמה – כל זאת בכוח אמונתה, תבונתה, עמל כפיה ושירת ליבה.
ובבוקר שלמחרת, שוב התנוססו הבגדים הלבנים על החבל, מחכים ליום הקדוש שיבוא בשנה הבאה…
סבתא שלי היא ההשראה שלי. היא לימדה אותי שהדרך להצלחה עוברת דרך עבודה קשה, אהבה ומחויבות. שהיא עוברת דרך התפילה, השירה והמעשה. ושהכוח הגדול ביותר של אישה – הוא הידיעה שהיא יכולה.
