שיחה עם עמיה מיכאלי־מנשה

בכניסה לסטודיו שלנו ביפו צומח מטפס יוצא דופן ביופיו. בכל יום לפחות חמישה אנשים עוצרים ושואלים מהו הפרח המרגש הזה. הם באמת מתפעלים ממנו — מביטים, חוקרים, לפעמים אפילו קוטפים.
הפעם בבלוג אנחנו מארחות את עמיה מיכאלי־מנשה, אדריכלית ובעלת סטודיו one of one, שמייבשת ומשמרת את פרחי ארצנו. עמיה עוסקת בשימור קראפט מן החומר הגולמי והראשוני ביותר. הכותנה שאצלנו הופכת לחוטים נותרת אצלה כותנה.
לקראפט של שימור הצמחים יש היסטוריה, לקסיקון ומקורות ידע רחבים ומרתקים. בתקופה שבה הארץ שלנו מצויה בסכסוך ובקושי, עמיה בוחרת להתבונן ביופיו הראשוני של הטבע כאן — ולעשות איתו מעשה. הבחירה שלה מהדהדת את הערכים שיקרים גם לנו באיוטה: התבוננות עמוקה, כבוד לחומר, ושימור מלאכות יד כדרך ליצור משמעות וחיבור אנושי.

תוכלי להציג את עצמך? 
שמי עמיה מיכאלי- מנשה, בעלת סטודיו one of one, בו אני יוצרת פריטי אומנות בפרחים מיובשים, אותם אני אוספת מאזור הרי ירושלים, מקום מגוריי, ומייבשת בטכניקה מסורתית. אני בת 47, נשואה לצ׳יקו, אמא לאראל, זהר ותום.
מאחורי מלאכת עבודת ייבוש הפרחים יש סיפור אישי על זמן של עצירה והתבוננות. זהו רגע משמעותי בחיי, בו החלטתי לנתב את דרכי המקצועית מאדריכלות, אותה למדתי בבצלאל, ועבדתי בה 14 שנים, ועד להחלטה להקים עסק עצמאי שצולל אל תוך עולם הקראפט והאומנות.

ספרי לנו על העבודה שלך?
תהליך העבודה איטי, וכולל זמן לאיסוף פרחים, ייבוש במכבש לחיצה במשך כמה שבועות, ועיצוב שדורש עבודה עדינה ומדויקת של כל פרט. במשך שנתיים וחצי הצטבר אצלי אוסף פרחים פרטי בעיקר מאזור מגוריי, הנקרא בעולם הבוטניקה הרבריום/ עשבייה (herbarium), שהטמעתו ביצירות האומנות היא חיבור עבורי לזיכרון, למקום, ולזמן המתחלף בין עונות השנה.
טכניקת הייבוש מקורה ביצירות שנעשו כבר במאה ה-19 עבור צליינים שהגיעו לארץ וייבשו פרחים כמזכרות מהמקומות הקדושים. אלו התפתחו לאומנות מקומית שזיהתה את הצורך לחבר בין המקום לפרחי הבר הארצישראלים ולשמרם.
העבודות שלי מציעות התבוננות במפגש המחודש של הפרחים על גבי מצע של חומרים שבהם אני עובדת- בנייר, על גבי בד, זכוכית וחימר. בתום התהליך מתהווה יצירה אחת, אשר מדגישה את המפגש החד פעמי של האדם עם הטבע.

מאיפה את שואבת השראה?
הבסיס להשראה נמצא בשנים בהן למדתי ועסקתי באדריכלות. הפרויקט הגדול והמשמעותי בו הייתי שותפה (במשרד ׳תיק פרויקטים׳), היה שימור ושיחזור העתיקות בנמל קיסריה. זהו עולם תוכן מרהיב שנגלה לי, פרויקט שכול כולו התבסס על עבודת ידיים של חפירות עדינות כדי לחשוף שכבות של תקופות.
 
במהלך התהליך היצירתי גיליתי שאני עסוקה באופן פעיל ומתמיד בחיפוש וביצירת מפגשים עם אנשים מעולמות תוכן שונים שמעוררים אצלי עניין והשראה. מפגשים עם אנשים מתחום הטקסטיל, תרבות האוכל, קרמיקה, אומנים שעוסקים ויוצרים בשיטת מלאכות קדומות, מעולמות הצילום והבוטניקה.
ויותר מהכל- ספרים הם מקור שאני משתמשת בו כחלק מהעבודה היומיומית. בהם, אלבומי הפרחים המיובשים העתיקים שהם ספרי מזכרות מהמאה ה-19, שנמצאים בין אולמות הנדירים של הספריה הלאומית. נחשפתי אליהם בביקורים מתמידים בספרייה עוד בטרם הופיעו בתערוכה שחשפה אותם לציבור. בהם גם ספרי איורי בוטניים (המשמעותיים בינהם הם של נעמי פינבורן- דותן ורות קופל). בנוסף, קיים מאגר בלתי נדלה של אוצרות תוכן בספריית העשבייה באוניברסיטה בגבעת רם.

איך את מתחילה תהליך יצירה של מוצר או קולקציה חדשה? 
יש שני אלמנטים עיקריים שמתניעים את היצירה: העונה, והפרח עצמו. 
כל עונה של השנה מזמנת עיסוק בפרחים שלה, בחקירה שלהם, באיתורם ובליקוטם. הם אלה שהופכים לחומר הגלם שאיתו אני יוצרת באותו זמן.  הפרח עצמו שיובש - מהווה בכל פעם מחדש טריגר והזדמנות ליצירה חדשה. אין פרח אחד שדומה לשני. המופע שלו תלוי בצורת ההנחה במכבש הלחיצה. אחרי הייבוש מתחילה המחשבה איך לשלב אותם במצע משתנה של חומרים. האתגר הוא ליצור עבודות שונות מסוג אחד של פרח ולפתח ממנו קולקציה חדשה.

מה החלק שאת הכי אוהבת בתהליך העבודה? או ביום העבודה שלך?
אין יום שדומה לקודמו.
יש תנועתיות של עבודה בסטודיו- בין החיבור לטבע והמרחב שבחוץ, למרחב היצירה הפנימי. יש הנאה תמידית ומרגשת שמשלבת את חוויית ההמתנה לייבוש הפרחים, וציפייה לגילוי הראשוני עם פתיחת מכבש הלחיצה. הגמישות של העבודה מאפשרת לי להיות גם אמא באופן שבו אני בוחרת להיות, וגם יוצרת עצמאית.
 
חלק נוסף שממלא בסיפוק מתהליך העבודה, הוא המפגש של האנשים עם היצירות. מדהים לראות איך מתרחש חיבור רגשי של האנשים לפרחים מסוימים ולעיתים זה מחזיר אותם לזיכרון של ריח וחוויה של מקום גם כשהפרח כבר יובש. חלק מהא.נשים שהזמינו אצלי יצירות ביקשו שימוש בפרח מסוים שמסמל עבורן.ם משהו משמעותי בחיים. התרגשות הלקוחות מהיצירה, ממחישה עד כמה מתקיים כאן דיאלוג, ביני כיוצרת לבינם.

איך קראפט ועבודת יד פוגשת את כל זה?
עבודת הידיים היא הבסיס והמנוע ליצירה. נדרשת עבודה מאד עדינה במיוחד מרגע הוצאת הפרחים ממכבש הלחיצה ובזמן היצירה עצמה. כשהייתי צריכה לחשוב על שם למותג, היה לי ברור שכל יצירה שאכין היא אחת וייחודית, וזה בזכות הטכניקה של עבודת הידיים שמאפשרת יצירה ייחודית במפגש עם הפרחים.

איך השנה האחרונה והמצב במדינה משפיע על העשייה שלך?
אני חווה את המצב כאירוע מטלטל, מתמשך ומערער את הבסיס הכי ראשוני שבו אנחנו חיים. עיקר העבודה שלי בהקמת הסטודיו התנהלה בשנתיים האחרונות, שהן הקשות שחווינו כפרטים וכחברה.
אני פעילה מאד במאבק, במיוחד במשמרת 101 של האימהות, מה שיצר לי מפגש ישיר עם המשפחות.
מתוך המרחב הזה, שמחתי על כך שהסטודיו שהקמתי איפשר לי להיות בתוך שדה של פעולה ואיפשר לבטא בדרך אומנותית את מרחב הטבע שבחוץ, שבזמן הזה הספיק להחליף 8 (!) עונות, אל מול חוויה נוכחת של זמן שקפא לתקופה כל כך ארוכה מהשבעה באוקטובר.
 
על מה את עובדת בימים אלו?
תוך כדי העבודה היומיומית של הכנת פריטים לחנויות שבהן אני מוכרת, אני מנסה לפתח קולקציות לקראת מכירת חורף ואביב, שתי עונות מאד פורות ומשמעותיות מבחינת חומר הגלם של העבודה. אני מנסה גם להתפנות להגשות לקולות קוראים שמזמנים הצעות לעבודות בסגנון חממה של אומנים מהתחום.
 
הזמנה להרצאה שקיבלתי מאדריכל ארי כהן, שעבדתי אצלו, לבוא ולהציג את הסיפור שעומד מאחורי הפרחים, מסמנת לי שאולי הצעד הבא הוא לנסות ולפתח סדנאות ולחשוב על דרך העברת ידע שצברתי והתנסות של אחרים בתחום הקראפט הזה.

ספרי לנו על משהו שלמדת מסבתא. עדיף משהו קונקרטי (:
יש שמלה אחת שסבתא הדרה שלי תפרה לאמא שלי שעברה אלי ואח״כ לבת שלי ושנמצאת עד היום בארון הבגדים. שמלה שכל כולה עדינות, מלאת שקט, ופרטים יפהפיים של חיבור בין בד, חוט, קפל ועד ההקפדה בבחירת הכפתורים. יותר מכל, השמלה מייצגת עבורי את המשפט -
״אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.״