שיחה עם רביד רובנר

את רביד אנחנו מכירות כבר שנים, עוד מהפקולטה לעיצוב ב- HIT חולון, שם לימדה לצד טל, וחלקנו זכינו להיות הסטודנטיות שלה לאורך השנים. כבר אז היה ברור שהיא אחת הנשים שהכי מסקרן להקשיב להן – מאלה שאת רק רוצה לשמוע עוד ועוד.
רביד היא חוקרת, תיאורטיקנית ונוודת דיגיטלית. בכל הזדמנות שיש לנו אנחנו אוהבים לצטט דברים שלה מתוך ספרה המרגש והנפלא “בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות". והנה, לשמחתנו, היום היא כאן איתנו, מביאה את התובנות שלה ישירות אליכן.

תוכלי להציג את עצמך?
אני רביד רובנר, היסטוריונית, תיאורטיקנית וחוקרת עיצוב. אני נוודת דיגיטלית מאז 2020, נמצאת כמה חודשים בשנה בארץ, ושאר הזמן מסתובבת בחו"ל, חיה על מזוודה.
 
ספרי לנו על העבודה שלך? מאיזה תחום את מגיעה?
למדתי עיצוב תעשייתי בחולון, ומשם המשכתי לתואר שני ושלישי בפילוסופיה. כבר בתואר הראשון גיליתי שעיצוב זה כיף, אבל הכי מלהיב אותי זה לחשוב על עיצוב, ועל איך עיצוב מבטא תרבויות ואידיאולוגיות פוליטיות ואיך הוא משנה את החיים של אנשים. אני מלמדת היסטוריה ותיאוריה של עיצוב למעלה מעשור, כיום בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ובמחלקה להיסטוריה ופילוסופיה בשנקר. אני אוהבת לעבוד עם הסטודנטים על הפרוייקטים שלהם, ולחשוב על עיצוב יחד איתם.

מאיפה את שואבת השראה?
כנוודת דיגיטלית, אני מטיילת המון ונמצאת כל הזמן במקומות חדשים. אני בוחנת את הפרטים שמסביבי, איך אנשים מדברים, זזים ומתלבשים, איך העיר מאורגנת, איך התחבורה מתנהלת, איך האוכל מתובל, איזו מוזיקה משמיעים במספרה. אני מחפשת דברים שנראים לי חדשים וזרים ולומדת על הגיוון בעולם. ואני הולכת למוזיאונים בכל מקום, מהגדולים ביותר ועד למוזיאוני ארכיאולוגיה של חדר וחצי עם שלושה שברי כדים. כשפותחים לי במיוחד את האור אני הכי מתרגשת. ויש עוד שני מקורות השראה מרכזיים, ג'אז (במיוחד אלקטרוני) שהוא מקור השראה לפרגון ולאלתור, ומדע בדיוני, שהוא מקור השראה לחשיבה על מציאויות חלופיות ועל העתיד.
 
מה החלק שאת הכי אוהבת בתהליך העבודה? או ביום העבודה שלך?
הדבר שאני הכי אוהבת בעבודה שלי זה שהיא מאפשרת לי ללמוד דברים חדשים. עכשיו אני לומדת היסטוריה של אנימציה לקראת קורס שאני הולכת להעביר. בקיץ למדתי תחום שלם של מחקר אינטראקציה בין רובוטים לאנשים, וכתבתי מאמר על מגדר של רובוטים. אני לומדת גם יוונית כבר שנה.

. 

ספרי לנו קצת על הספר "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות" ומה משך אותך להתחיל לכתוב אותו.
לפני הכל, הספר הוא סיפור משפחתי. את מפעל הקרמיקה בית היוצר הקים סבי, אורי רובנר. תמיד ידעתי שאכתוב על המפעל, וכשסיימתי את הדוקטורט קפצתי מיד פנימה, למחקר שנמשך שנתיים. למדתי על ההיסטוריה של המפעל דרך ראיונות עם אנשים שעבדו בו ודרך עבודה ארכיונית, והמון דרך אבא שלי שגדל במפעל ואח"כ גם עבד בו. כתאורטיקנית של עיצוב, יותר מהכל עניין אותי לגלות מה עמד מאחורי הכלים שגדלתי איתם בבית, לאפיין את השפה העיצובית שמזוהה עם בית היוצר. גיליתי שפותחו שם חמש שפות עיצוביות, ואת המניעים לפיתוח שלהן. זה היה משהו בין עבודת שורשים, עבודת מחקר על ההיסטוריה של תעשיית הקרמיקה הישראלית, ועבודת ניתוח של סמנטיקה עיצובית. כל זה מופיע בספר.
*לרכישת הספר "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות" במחיר מיוחד (180 ש"ח), כתבו ישירות לרביד 0544788337. 
האינסטגרם של בית היוצר, עם סיפורים המפעל: https://www.instagram.com/beit_hayotzer_ceramics/

איך קראפט ועבודת יד פוגשת את כל זה?
המחקר לקראת כתיבת הספר על בית היוצר הוא חלק מסיפור הרקע שלי, שכולל בתוכו חומרים ומלאכות. הסבא הזה הקים את מפעל הקרמיקה, והסבא מהצד השני הקים חברה למנגנונים ממתכת. הוא התחיל את הדרך שלו בעבודה ידנית על מחרטה, והפך לעסק מהגדולים בארץ, גוטווין מפעלי מתכת בע"מ. יש לי דודה שמנפחת זכוכית, שלומית איזנשטיין, מהראשונות שהקימו בארץ סדנת זכוכית מחוץ לבצלאל, ולהורים שלי הייתה חברה לריצוף בהטבעת בטון. כך שחייתי כל הזמן בעולמות של חומר, עשייה ותעשייה ולמדתי עליהם מקרוב. כך יצא שכל הזמן חשבתי על חומרים ועל היחס שבין עבודת היד והעבודה התעשייתית. כתבתי מאמר שסוקר את ההיסטוריה של אמת החומר, שמתאר כיצד החומר מבטא רעיונות לגבי אמת, כנות וצדק.
 
האם יש קראפט שאת מגדירה כישראלי?
אני חושבת שרוב הקראפט שנעשה היום בארץ פונה אל העולם. יש בזה היגיון, אנחנו מזמן חיים בעולם גלובלי, וגם בישראל השוק קטן יחסית. עם זאת, אני חושבת יש משהו שמאפיין את הקראפט הישראלי העכשווי. העבודה שלכן ושל סטודיות אחרים היא מאד עדינה וקלילה. אני חושבת שזו צורה של התנגדות לאלימות ולאנרגיות הקשות שמקיפות אותנו בארץ. אבל אני עוד צריכה לחשוב על זה, ולחקור, כדי להגיע למסקנות אמיתיות.

איך השנה האחרונה והמצב במדינה משפיע על העשייה שלך?
כמו על רובנו, בצורה שלילית ביותר. הוצאתי לאור את הספר שנה אחרי שהתחילה המלחמה, ומאז לא נגעתי בשום דבר שקשור לישראל. יש לי עדיין פנטזיה לכתוב ספר קטן או מאמר על כל אחד ממפעלי הקרמיקה שפעלו פה (היו כעשרים וחמישה). האנשים שעבדו במפעלים מבוגרים, והידע שנמצא אצלם ילך איתם, אם לא נפעל מהר.
 
על מה את עובדת בימים אלו?
אני כותבת ספר על מיפוי ריזומטי, שיטה שפיתחתי לסנכרון ידע ויצירה של רעיונות חדשים. אני מלמדת את השיטה כבר שנים בצלאל ובמגזר הפרטי, גם לאנשים שעובדים על פרוייקטים אישיים וגם לצוותים שרוצים להסתנכרן, ליישר קו בין כולם ולחשוב יחד. יש לי בלוג חדש באתר שלי עם עוד מידע ravidrovner.com. הספר הולך לאגד את הרקע התיאורטי עם מדריך מעשי How-to של מיפוי ריזומטי ודוגמאות של מפות מעוררות השראה. אני מקווה להגיע בעזרתו לקהלים גדולים יותר, ובמיוחד למי שרוצים ללכת מעבר לשיטות "חשיבה עיצובית" קונבנציונלית לכיוון פתוח של חשיבה א-היררכית ומרובת ערוצים. 
 
מה את עוד חולמת להגשים?
לסיים את הספר, להמשיך לנדוד ולחקור את העולם.

ספרי לנו על משהו שלמדת מסבתא. עדיף משהו קונקרטי (:
סבתא שלי לימדה אותי איך אפשר להפוך כל דבר קטן לפעולה יצירתית שהיא גם מתנה שמעוררת פליאה וצחוק. היא לימדה אותי למשל לתקן חור בגרב עם חוט רקמה, שתי וערב. אבל היא תמיד בחרה צבע שונה מצבע הגרב, וזה היה בשבילי שיעור לחיים: לתקן (ולא לזרוק), להציג את התיקון לראווה (ולא להסתיר), לחגוג את השונה והמוזר (ולא לנסות ללכת בתלם), ולהפוך את התעשייתי לידני (וכך לחגוג את האישי והמיוחד). כתבתי פעם מאמר בשם "לנתץ ולשפץ" על תנועת התיקון בעיצוב (Fixers), שאלו בדיוק העקרונות שלה.