WOMEN'S STORIES - שיחה עם עירית בירן
את עירית בירן אתם בטוח מכירים, ואם לא אנחנו ממליצות מאוד. הזכרנו אותה כבר לא מעט פעמים; עירית היא חברה, קולגה ובעיקר אישה מרשימה שממלאת אותנו בהשראה. היא יוצרת כלי קרמיקה מדויקים להפליא, כלים שהגיעו בכלל מאהבה וכשרון גדול לארח, לגרום לאנשים להרגיש בבית, אבל חגיגי. ללכת בעקבות הלב והידיים היא לא בחירה מובנת מאליה, ממליצות לכן להמשיך לקרוא שיחה עם אישה שאנחנו מאוד אוהבות.
צילום: שרית גופן
תוכלי להציג את עצמך?
נולדתי ברחובות לפני המון זמן. לאחר השירות הצבאי למדתי משפטים ובמשך כמעט 20 שנה עבדתי כעורכת דין בתחום המסחרי: עסקאות, הנפקות ויעוץ משפטי לתאגידים. זה לא משעמם כמו שזה נשמע.
עם זאת, לאחר 20 שנים אינטנסיביות של קריירה כעורכת דין והקמת משפחה, כולל לידת 4 ילדים וגידולם, חשתי שאני זקוקה לפאוזה. שינוי. הריגוש שבעיסוק המשפטי, שליווה אותי שנים ארוכות, החל לדעוך וכשהריגוש והתשוקה פוחתים, הקשיים מתעצמים. חשתי שבמאבק לשלב קריירה ומשפחה, הקריירה צריכה לסגת והמשפחה ואני צריכות לקבל יותר תשומת לב. עזבתי. חשבתי שאקח הפוגה לשנה ואז אחזור לעולם העסקי/משפטי בשינוי כזה או אחר. אז חשבתי.
בינתיים, בשקט שהשתרר עם העזיבה, החלטתי להקדיש אחר צהריים אחד בשבוע לחלום ישן- לקדר כלי אוכל.
פעם בשבוע הפכה לפעמיים, שהפכו לפינת עבודה בבית. לאורך הדרך פגשתי יוצרים נפלאים שהיו לי מורי דרך במסע שלי בעולם הקרמיקה. בד בבד עם השתלטות החימר על חיי, הגעגועים לעולם המשפטי, האנליטי והמוכר פחתו והרגשתי שאני בשלה לשלים את השינוי.
צילום: אפרת לוזנוב
איך המשיך השינוי?
רציתי לתת ליצירה שלי שם, להתנתק משמי האישי שנשא עימו זהות קודמת ולתת לרך הנולד שם חדש שיכיל את כל המשמעויות שראיתי בו. בתהליך המיתוג הבנתי שיצירת הכלים שלי מונעת מחיפוש החיבור בין הכלי, לאוכל המוגש בו ולאנשים האוחזים בכלי או מתבוננים בו. החיבור הזה הופך את חווית האכילה לרב חושית והוליסטית, כזו המערבת רגשות וחושים-טעם, ריח, מגע, מראה ואפילו צליל. חיבור שמייצר רגע של קשיבות. טקס - HERE AND NOW. האוכל מזמן ומעודד מפגשים משפחתיים וחברתיים משמעותיים. אכילה היא טקס יום יומי, ציר מרכזי בחיינו. תשומת הלב לחוויית האכילה ההוליסטית, מאפשרת התמקדות בכאן ועכשיו ונותנת משמעות לרגעי היום יום. כך נולד השם NoW ולצידו המוטו- Hand Made Rituals.במימד האישי המילה NoW שיקפה עבורי גם את השינוי והחיבור לאני העכשווי שלי.
מה ההשראה שלך?
החיים עצמם. הכל. הסנסורים דלוקים והכל נספג, מתערבב ושוקע. לאחר זמן, יוצא הביטוי שהוא התמצית של הכל - עונות השנה, גווני האור, אמנות, אדריכלות, אופנה, מצבים רגשיים, נופים וכמובן קולינריה. העיסוק באוכל מניב יצירה של כלים רבים. המחשבה על כלי שיכיל את האוכל ועל אוכל שיוגש בכלי היא נתיב השראה אין סופי.
מה ההשפעה של התקופה על ההשראה והעשייה שלך?
התקופה הנוכחית נוראית. גם בתקופת ההפיכה המשטרית ולאין ערוך מאז השבעה באוקטובר, אנחנו טובעים בים של עצב, כעס ודאגה. ההשפעה היא בכל המישורים. המקום, המרחב המדינה הם הקרקע שאמורה ליצר את היציבות והתמיכה לניהול עסק עצמאי ולא רק שאין יציבות ואין תמיכה, נהפוך הוא. המסגרת המארגנת מאיימת ופוגענית ומחייבת אותנו להילחם על זכיותינו ועתידנו.
במישור הרגשי, אנחנו נדרשות לתפקד ואפילו ליצור לצד ועל אף השבר והדאגה. לצד זאת, בחוויה האישית שלי, המשך העבודה הוא יסוד בשמירת השפיות וגם שליחות- לשמר את החיים שמגיעים לנו, שטיפחנו בעמל כה רב. אני מרגישה מחויבת לקהילה של הסטודיו ולעובדות שלי, לא להרים ידיים. השילוב של כל אלו מחייב תפקוד ממוקד ומגויס מאוד. אין אזורי נוחות ואין רפיון. אני לא יודעת כמה זמן אפשר יהיה עוד להחזיק כך.
איך קראפט ועבודת יד פוגשת את כל זה?
קראפט הוא עבודת יד, עבורי זה המיינדפולנס הטוטאלי. כשהאצבעות עסוקות הראש רגוע. השורשים של הקראפט בהיסטוריה, בשושלת של עשיה ויצירה, של מקום, הם העומק של היצירה.
ספרי לנו סיפור על חלום שהתגשם עבורך. איך גרמת לזה לקרות?
הסטודיו ביפו הוא הגשמת חלום. מבנה תעשייתי עם אופי ברחוב מקסים ביפו שמאפשר לי לממש את חזון המותג במלואו. המהלך של העברת הסטודיו מהמרחב הנינוח של הבית במושב לעיר דרש אומץ ותעוזה. התהליך של ההחלטה לעבור, החיפוש והתכנון לוו בלבטים רבים וגם חששות. התהליך קרה בתקופת הקורונה שאיכשהו איפשרה תהליכי עומק אישיים. וכן, גם נעזרתי בליווי פסיכולוגי שעזר לי מאוד לקבל את ההחלטה ללכת עם החלום עד הסוף.
צילום: אפרת לוזנוב
המלצה לחיים \ תערוכה \ אלבום \ מוטו –
לא לפחד מאוכל, לא לפחד לבשל. לאכול טוב, לשתות טוב.
אוכל זה חיבור למקום, בין אנשים. להסטוריה משפחתית וקהילתית. אוכל הוא מדורת השבט של המשפחה וגם כר נרחב ליצירתיות ותרפיה.
על מה את עובדת בימים אלו?
אני ממשיכה ביצירת הכלים שנמכרים בסטודיו בשילוב הפעלת חלל הסטודיו כמרחב תרבות. בחודשים האחרונים התחלתי לשרוף כלים בשריפת גז. טכניקה שמאפשרת זיגוגים מיוחדים וגם כרוכה בתהליך מסעיר. הקרמיקה היא מסע אין סופי של למידה. חוסר הידע שלי והדרך הארוכה שלפניי גורמים לי להרגיש צעירה משנותיי.
ומה את מאחלת לשנה הקרובה?
שיוחזרו החטופים
שתסתיים המלחמה והחיילים יחזרו הביתה
שיתחלף השלטון
ושנתחיל בתהליך עיבוד השבר בתקוה לריפוי
