שיחה עם מאיה יופה
מאיה יופה היא מעצבת וכותבת המלווה תהליכי שינוי וחדשנות, מתוך סקרנות למה שמגיע הלאה. אנחנו עוקבות אחרי העבודה שלה כבר תקופה, ונמשכות למבט המחקרי, העיצובי והעתידני שהיא מביאה. בשנים האחרונות מאיה חיה ויוצרת בגרנובל שבצרפת, ונעה בין המקומי לגלובלי. בשיחה איתה היא מספרת על הדרך שלה, על קראפט כגישה עכשווית ועל חיפוש אחר משמעות בעולם משתנה.
תוכלי להציג את עצמך?
אני מאיה, בת 38 מעצבת וכותבת. בשנים האחרונות אני מייעצת ומלווה מותגים וארגונים בתהליכים של שינוי וחדשנות, דרך מחקר מגמות ופיתוח אסטרטגיות שמביטות רחוק קדימה. בשאר הזמן אני כותבת, על עיצוב לרוב אבל לא רק. כרגע גרה עם משפחתי בגרנובל, בירת האלפים הצרפתים, אבל בקרוב אשוב.
ספרי לנו על העבודה שלך? מאיזה תחום את מגיעה?
כבר במהלך הלימודים, מצאתי את עצמי נמשכת יותר לתהליכים המקדימים: מחקר חומרי, איסוף השראות והרכבת פלטות צבעוניות. אחרי הלימודים ובמשך שלוש שנים עיצבתי את חלונות הראווה של רשת ׳סטורי׳. עבדנו בצוות מפוצץ כישרון ויצירתיות ואפשרו לנו להמריא לירח עם רעיונות שהיום נראים לי כמעט מופרכים. דווקא כמעצבת אמצעי תצוגה שתפקידם לקדם מכירות, התחילו לצוץ אצלי מחשבות על קיימות ואחריות. אני חושבת שהשילוב בין סקרנות וחרדה קלה מהעתיד, הובילו אותי לשאול המון שאלות שרובן מתחילות ב״למה״. אחרי שהתנסיתי בכל כך הרבה חומרים שונים כמעצבת מוצר, התחלתי לחקור את החומר הכי חמקמק שיש - העתיד. בהתחלה פעלתי בצורה מאוד אינטואיטיבית ובהמשך החלטתי להעמיק וללמוד מתודולוגיות סדורות בלימודי המשך המוקדשים ל-Design & Foresight, ב ECAL שבשוויץ.
מה ההשראה שלך?
סיפורים של א.נשים שחיים אחרת ממני מלהיבים אותי, מרחיבים לי את המבט, וגם מספקים לי את יצר המציצנות, שאני לא מתביישת להודות בקיומו.
במובן הזה, קולנוע זר מפעיל לי את כל החושים. אני אוהבת במיוחד סרטים שמצליחים להכניס אותי לשגרת חיים של מישהו אחר, כמו הסרטים המופלאים של יואכים טרייר הנורבגי. ספרות היא ערוץ נוסף שאני נשאבת אליו בקלות: להיבלע בתוך דמויות שהן לא אני, להרגיש את העולם דרך עיניים אחרות, או בפרספקטיבה של תקופה אחרת - היא דרך מעולה להציף את המוח במחשבות על עתידים אלטרנטיביים.
מה החלק שאת הכי אוהבת בתהליך העבודה? או ביום העבודה שלך?
כל יום אצלי הוא מאוד אחר, בעיקר בגלל שאני עובדת לרוחב, על כמה פרויקטים במקביל, ואם אפשר שכל אחד מהם יהיה בשלב אחר בתהליך. יש ימים שאני בעיקר קוראת, יש ימים שאני בעיקר כותבת ויש ימים של עבודת עריכה ואוצרות, בהם אני מנסה למצוא חוט מקשר בין כל מה שסימנתי לעצמי כמעניין. כשאני תוהה לאן להוביל את הלקוח, זה מרגיש כאילו אני מגששת באפלה בין ערימות המידע שאנחנו מוצפים בו. ואז פתאום יש רגע חמקמק כזה שבו נדלקים פנסים קטנים שמאותתים לי לאן להתקדם והכל מתחבר בצורה קוהרנטית.
איך קראפט ועבודת יד פוגשת את כל זה?
כל הנשים במשפחה שלי עסקו במלאכת יד וגם אני שבויה בקסמו של הקראפט, בעיקר אהובה עליי מלאכת הקרושה, אותה למדתי בברצלונה במהלך חילופי סטודנטים. רבות דובר על היתרונות של עיסוק רפטטיבי כזה אבל אני חושבת שהעוצמה של המלאכה הידנית היא דווקא כשהיא יוצאת מהאישי אל הגלובלי. אני באמת מאמינה שדווקא עכשיו, בעולם שממהר לייצר, לשכפל, להתייעל ולקצר תהליכים, יש משהו כמעט רדיקלי בחזרה לידיים האנושיות ולקצב של הפעולה הידנית. בעיניי זו תגובת הנגד הכי טבעית והגיונית שיש למה שקורה סביבנו. במובן הזה, קראפט הוא לא נוסטלגיה אלא אסטרטגיה. זו דרך מצוינת לשמור על איכות, על עומק, ועל קשר אנושי בתוך מערכת שהופכת יותר ויותר אוטומטית ומנותקת. אגב סריגה, אנחנו צריכים לעשות מאמצים לקשור מחדש קשרים במקום לפרום אותם, לחזור לפעול כקולקטיב.
ספרי לנו סיפור על חלום שהתגשם בשבילך. איך גרמת לו לקרות?
בתור ילדה גרנו בפריז בשירות המדינה, ואני חושבת שהחוויה הזו שינתה לחלוטין את איך שאני תופסת את העולם. בהמשך חיידק הנדודים הוביל אותי למגורים בעוד כמה מקומות לתקופות קצובות, אבל תמיד חלמתי להעניק לילדיי את החוויה של לחיות במקום אחר, גם אם לתקופה קצרה. ב-2022 החלטנו לצאת להרפתקה של כמה שנים והיעד שנבחר הוא גרנובל, עיר קטנה למרגלות האלפים הצרפתים. להגשים חלום זה דבר מאוד מפחיד, בעיקר כי רגע אחרי שהוא יוצא לאור, צריך למצוא אחד חדש.
איך השנה האחרונה והמצב במדינה משפיע על העשייה שלך?
על אף שאנחנו גרים ארבע וחצי שעות טיסה מתל אביב, כמאמר השיר - הלב שלנו נשאר במזרח. אנחנו עובדים מול לקוחות ישראלים, המשפחה שלנו נותרה בחלקה בישראל ובסוף היום אנחנו מבינים שלא משנה לאן נלך, הקיטבג עם המטען הזהותי הולך איתנו לכל מקום. באופן מודע או לא מודע הגיעו אליי בשנתיים האלו דווקא פרויקטים מחברות לא מסחריות - קרנות פילנתרופיות, עמותות ומיזמים שהמטרות שלהם ליצור חברה ישראלית טובה יותר. מלבד הגעגועים הביתה ומתוך מחשבה על העתיד, יש לי תחושה עמוקה, ממגנטת, שקוראת לי לחזור ולנסות להיות חלק מהפתרון.
המלצה לחיים \ תערוכה \ אלבום \ מוטו
לפני 8 שנים, סבתא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליה, נפטרה יחסית במפתיע. הבית שלה תמיד היה עמוס בחפצים שהיא אספה ותבשילים עם ריחות והתרחשויות ופתאום ביום אחד היא נעלמה והכל נדם. זה נשמע טיפשי אבל יותר מהכל הפתיע אותי שהיא הלכה ולא לקחה איתה כלום. כמעצבת, התובנה הזו עוררה בי את הצורך התמידי לשאול מה בעצם אנחנו צריכים ומה מיותר. מה מעמיס עלינו, מה אפשר לנקות. גם ברמה הגשמית, אבל גם ברמה הרוחנית.
על מה את עובדות בימים אלו?
בימים אלו אני בתקופה של כיוונון מחדש. אני נפרדת ברגשות מעורבים ממקום שהוגדר מראש זמני, אבל איכשהו התפרס אצלי בלב והפך לבית. בדיוק פירקתי תערוכה קטנה בבית האדריכל בגרנובל שהיתה התנסות מאירת עיניים. אני ממשיכה ללוות את הלקוחות הקבועים שלי ובמקביל אני מתחילה לבנות מחדש עוגנים לפרויקטים עתידיים בישראל. אני ממשיכה לכתוב את הטור הקבוע שלי ב״הארץ״ על החיים כאן, ומתמודדת בכל שבוע מחדש עם השאלה מה מעניין בחיים שלי ובנקודת המבט שלי ששווה לכתוב עליו.
מה את עוד חולמת להגשים?
אני חולמת להגיע למקום שבו אני יכולה לחבר את כל הכישורים שלי יחד, ולהרגיש שאני באמת מעניקה ערך אמיתי. הכי קרוב לזה הרגשתי כשהובלתי את הקמת הספא במלון וולדורף אסטוריה. זה היה פרויקט שהכיל את כל מה שאני חושבת שאני טובה בו: לתווך בין אנשים ותהליכים, להפיק ולנהל פרויקט, לעבוד עם תקציבים וספקים, ובמקביל לעשות שימוש ברקע העיצובי שלי, גם אם לא בתפקיד של מעצבת.
החלום שלי הוא להביא את כל זה לפרויקט גדול ומשמעותי עם ערך ציבורי, משהו שמייצר תרומה אמיתית לקהילה כמו מרכז תרבות או מרחב חינוכי.
ספרי לנו על משהו שלמדת מסבתא. עדיף משהו קונקרטי (:
לסבא וסבתא שלי הייתה הטמבוריה הכי יפה בהרצליה. בתור ילדה הייתי מבלה שם את החופשות על הדלפק, אחראית לסירוגין על הקופה הרושמת ועל שכפול מפתחות במכונה ישנה וחורקת. כשיצאו לפנסיה הם העבירו את כלי העבודה המובחרים הביתה, והקימו אטלייה קטן ומפואר. את תיק העבודות שלי ללימודי עיצוב תעשייתי עשינו יחד.
את החוש הטכני ירשתי מסבא, מסבתא לקחתי משהו אחר לגמרי: חריצות וסבלנות. היא לימדה אותי שאין דבר כזה תקלה שאי אפשר לפתור, שכמעט תמיד אפשר לתקן משהו בעזרת הרבה יצירתיות וקצת אילתור. אני רוצה לחשוב שזה נכון גם לגבי העתיד.
