שיחה עם שירה שובל
גם החודש אנחנו ממשיכות במסורת ומפגישות אתכן עם יוצרת אהובה. כמו רוני יחזקאל מהחודש שעבר, גם שירה שובל מפרקת ומרכיבה את העולם דרך העיניים של החומר. המבט שלה מחזיר אותנו לניצוץ שהצית את איוטה מלכתחילה – ההתאהבות העמוקה במדיום הטקסטילי. שירה מביאה עשייה נשית רב־תחומית ויצירתית עם תשוקה מדבקת (וקצת מעוררת קנאה, נודה על האמת) לכל מה שהיא נוגעת בו.
תוכלי להציג את עצמך?
אני שירה שובל, מעצבת, חוקרת, אוצרת, מרצה וספורטאית בהתהוות. ירושלמית בנשמה, וכיום גרה עם משפחתי בשכונת יד אליהו בתל אביב, שמסתבר שיש בה קהילה לא קטנה של ירושלמים לשעבר.
ספרי לנו על העבודה שלך? מאיזה תחום את מגיעה?
למדתי במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שבה אני גם מלמדת, ובהמשך עשיתי תואר שני במסלול לניהול עיצוב וחדשנות בעיצוב תעשייתי בבצלאל. בימים אלה אני מסיימת שנת השלמה למחקר בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, ובשנה הקרובה אני מתכוונת להתחיל שם את לימודי הדוקטורט. המחקר האקדמי בשבילי הוא עוד דרך להעמיק בדברים שמעסיקים אותי כבר שנים בעבודה שלי כיוצרת, שמציגה בתערוכות ועובדת דרך חומר, תהליכים וטכנולוגיות.
אני עוסקת ביצירה, במחקר, באוצרות ובהוראה, ובכל התחומים האלה מניעה אותי השאלה מה הערך של ידע חומרי וטכנולוגי כיום. אני גיקית של מפעלים. מעניינים אותי מאוד תהליכי ייצור, אילו מיומנויות וטכנולוגיות נדרשות כדי לייצר חפצים, ואיזה ידע נצבר בתוך הפעולה עצמה. במקביל, אני מתעניינת בחושים שלנו, ובמיוחד בחוש המישוש, ובאופן שבו אנחנו מבינות חומר, מרחב וטכנולוגיה דרך הגוף, ולא רק דרך הראייה או דרך מחשבה מופשטת.
חומרים מתוסכלים, 2018. שירה שובל ואריאל בלונדר, בשיתוף עם פרופ’ ערן שרון. צילום: שי בן אפריים
מאיפה את שואבת השראה?
אתמול ראיתי ברשת את תצוגת אביב–קיץ 2027 של בית האופנה Issey Miyake, והרגשתי את הדבר החמקמק הזה שנקרא השראה. רגע של פליאה והתפעלות. חוויה שלמה של תנועה, מוזיקה וטקסטיל מרהיב, עם פיתוחים טכנולוגיים שמעוררים רגש וסקרנות. ממה זה עשוי? איך זה מיוצר? למה החומר מתנהג ככה? אני אוהבת עבודות שיש בהן משהו חידתי, שגורם לי לרצות לגלות את התהליך שמאחוריהן.
למרות שראיתי את התצוגה דרך מסך (חלום שלי להגיע לתצוגה הבאה בלייב!), ממש הצלחתי להרגיש את המרקמים, את המשקל של הבד ואת המגע שלו על העור. כנראה ששם נמצאת בשבילי השראה: רגע שבו משהו מצליח לעורר גם את הדמיון וגם את הגוף.
איך את מתחילה תהליך יצירה של פרוייקט חדש?
בכתיבה אסוציאטיבית ובשרבוטים. יש לי תמיד בתיק מחברת ועט פיילוט שחור 0.4, ואני כותבת כל הזמן. רשימות, מילים, משפטים, מחשבות, שאלות. אני גם חושבת המון תוך כדי הליכה. אני בן אדם מהורהר, ולוקח לי זמן לנסח לעצמי מה בעצם השאלה שאיתה אני רוצה לצאת לדרך.
במקביל, כמעט בכל פרויקט שאני לוקחת בו חלק, יש נקודת מוצא חומרית - חומר, טכניקה או תהליך ייצור , שדרכם אני יכולה להתחיל לשאול שאלות, והכתיבה עוזרת לי להבין מה אני מחפשת. בשגרה אני גם מצלמת הרבה והתיעוד הויזואלי הזה עוזר לי לגבש מחשבה ורעיונות.
מתוך קורס חומרים עכשיו, עיצוב בטכנולוגיית בלתי ארוגים. המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר
איך עבודת יד קשורה לכל זה?
עבודת יד קשורה מבחינתי קודם כול ליד (ולגוף בכלל) כאתר של ידע. היד לא רק מבצעת את מה שהמוח כבר החליט לעשות. היא לומדת דרך התנסות, מזהה דקויות, מגיבה לחומר, זוכרת תנועה, ולפעמים יודעת עוד לפני שאנחנו מצליחות לנסח במילים מה בדיוק היא יודעת.
אני חוזרת לאחרונה לכתיבה של האדריכל והתיאורטיקן יוהאני פאלאסמה, ובמיוחד לספר שלו The Eyes of the Skin, שבו הוא כותב על החשיבות של המגע להבנה שלנו את העולם. הרעיון הזה מאוד קרוב אליי: שאנחנו לא רק רואות וחושבות את העולם, אלא פוגשות אותו דרך הגוף. מעניין אותי במיוחד הידע שנוצר דרך פעולה, ידע שמחבר גוף, חומר וטכנולוגיה. במובן הזה, עבודת יד היא מבחינתי הרבה יותר מטכניקה או מיומנות - היא דרך לדעת.
גם בהוראה זה מעסיק אותי מאוד. בקורס שאני מלמדת בשנקר, למשל, אני בודקת עם הסטודנטים/יות איפה פעולה ידנית יכולה להשתלב בתוך תהליך ייצור תעשייתי, ואפילו לשבש אותו, להאט אותו או לפתוח בו אפשרויות חדשות. המפגש בין היד למערכת, בין מחווה אישית לתהליך סדור, הוא מקום מאוד מעניין בעיניי.
איך השנים הארונות המצב במדינה משפיע על העשייה שלך?
ברמה האישית, כאמא לשלושה ילדים צעירים, אני מרגישה ברכבת הרים מאז הקורונה ומייחלת לגדל אותם פה בשלום ובנחת. ברמה המקצועית, במפעלים הזעירים שאני חוקרת, המלחמה, חוסר הוודאות והמשבר הכלכלי הופכים מיד לדברים מוחשיים: הזמנות שנעלמות, חומרי גלם שלא מגיעים, ייצור של מוצרים שקשורים למלחמה, ושינויים ממשיים באופן שבו המפעלים פועלים לאורך השנים האלה. זה חידד אצלי עוד יותר את השאלות סביב ייצור מקומי וידע מקצועי.
גם בעבודה שלי כיוצרת המציאות נכנסה. העבודה "ארץ", שאני מציגה כעת בביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל יחד עם אריאל בלונדר, נוצרה מתוך מחקר חומרי מתמשך שלנו בקרמיקה מתוסכלת. שני חומרים בעלי שיעורי התכווצות שונים יוצרים בזמן השריפה מתחים, עיוותים ושברים. היה לנו חשוב שהחומר והטכנולוגיה יהיו חלק מהרעיון עצמו, כך שהמתח שנוצר בתוך החומר נטען גם במשמעות של המילה "ארץ" בתקופה הזאת.
ארץ, 2025, שירה שובל ואריאל בלונדר
על מה את עובדת בימים אלו?
יצאנו לדרך עם הפרק השלישי בסדרת התערוכות "אינטליגנציה חומרית", שאני אוצרת יחד עם יאיר ברק. התערוכה תיפתח במאי 2027 בגלריה מקום לאמנות בקריית המלאכה, והיא שיתוף פעולה בין תא תרבות קריית המלאכה לגלריה. יש איתנו קבוצה מגוונת של שמונה אמנים ואמניות נהדרים, שיעבדו בחודשים הקרובים בצמוד למפעלים זעירים באזור. זה מסע משותף של מחקר, למידה וגילוי, והעבודות נבנות מתוך המפגש בין האמנים לבעלי המלאכה. אני כבר סקרנית לראות מה יקרה.
השנה אתחיל גם ללמד קורס חדש בתואר השני בעיצוב באוניברסיטת חיפה, ובימים אלה אני בונה אותו סביב שאלות של מחקר, התנסות וחשיבה דרך חומר.
מה את עוד חולמת להגשים?
במהלך השנים שבהן אני חוקרת את קריית המלאכה אני עדה לעוד ועוד מפעלים זעירים ובתי מלאכה שנסגרים. זה מחדד אצלי את הרצון לחשוב איך העבודה שלי יכולה לייצר השפעה רחבה יותר, ברמה העירונית. איך שומרים על תשתיות של ייצור בתוך העיר, איך מאפשרים ליצרנים קטנים להמשיך לעבוד, ואיך יוצרים חיבורים חדשים בינם לבין מעצבים, אמנים, סטודנטים וקהילות יצירה. מעניין אותי לחשוב על ייצור מקומי כחלק מהעתיד של העיר, ולבדוק איך מחקר, אוצרות ועבודה בשטח יכולים להשתתף ביצירת תנאים שמאפשרים לו להמשיך להתקיים.
אני חולמת גם לכתוב ספר שיאסוף את גוף הידע שהצטבר לאורך השנים בקריית המלאכה. הראיונות עם בעלי המפעלים, האובייקטים, התערוכות, הסיפורים והתיעוד - ולתת לכל החומרים האלה צורה שתוכל להישאר גם מעבר לפרויקטים עצמם.
פרויקט תא מלאכה. צילום: יונתן בלום
מתוך תהליך עבודה, תערוכת אינטליגנציה חומרית - מחקר פעולה. צילום: יאיר מיוחס
המלצה לחיים / תערוכה / אלבום / מוטו
מאז שניהלתי את ספריית החומרים במוזיאון העיצוב חולון הפכתי קצת לספרנית. אני אוהבת לשהות בספריות, את התחושה של להיות מוקפת באינסוף ידע שאפשר לדפדף בו, לגעת בו ולהרגיש את הנוכחות הפיזית שלו. במיוחד אם זו ספרייה ששוכנת במבנה מרשים, כזה שמאפשר להיכנס לרגע למרחב אחר מהיומיום. אני אוהבת את העובדה שספריות הן מרחבים ציבוריים שהכניסה אליהם חופשית, ושדרך הביקור בהן אפשר להיחשף לא רק לידע אלא גם לאדריכלות יוצאת דופן, כמו בספרייה הלאומית בירושלים או בספרייה הלאומית במרכז פריז.
ספרייה לאומית פריז
ספרייה לאומית ירושלים
ספרי לנו על משהו שלמדת מסבתא. עדיף משהו קונקרטי (:
סבתא שלי, יוכבד ז״ל, הייתה חלוצה שהגיעה לקיבוץ גינוסר ועבדה במתפרה של הקיבוץ. היא תפרה בגדים לילדים, ומדי פעם הייתה שולחת אלינו לארצות הברית חבילה עם בגדים שתפרה במיוחד עבורנו. עד היום יש לי זוג נעלי בית שהכינה לי לפני יותר מארבעים שנה, ובינתיים עברו גם לשלושת ילדיי.
כשהייתי בערך בת עשר ביליתי חודש לצידה במתפרה. אני זוכרת שהיא נתנה לי צינורות בד וביקשה שאשחיל לתוכם גומיות. אני, שהגעתי לביקור בארץ מארצות הברית, הסתכלתי על זה ואמרתי בהתלהבות: "סבתא, זה scrunchie!" גדלתי בבית מאוד ריאלי, עם אמא מדענית ואבא כלכלן, ולקח לי זמן להבין שהקשר שלי לטקסטיל, לאמנות ולעיצוב כנראה הגיע ממנה.
